אצל רבים קיים מעט בלבול במושגי השמיטה הבסיסיים. במילון מקוצר זה נסביר ‘על קצה המזלג’ על סוגי היבולים השונים הנמכרים בשווקים ועוד כמה מושגים שחשוב להכיר.
ובכן, בשוק כיום, מצויים כמה סוגים של סחורה:
יבול שישית – פירות וירקות השייכים לשנה השישית, מותר לקנותם כבשאר השנים ואין בהם קדושה כלל. הזמן הקובע בפירות הוא החנטה, בירקות הזמן הקובע הוא הלקיטה, ובתבואה וקטניות הבאת שליש.
בתקופה זו עדיין מצויים פירות וירקות רבים מהשנה השישית. למרות שבירקות כאמור זמן הלקיטה הוא הקובע, אך נכון להיום ישנם סוגי ירקות שהם עדיין מיבול שנה שישית כמו: בטטה, בצל יבש, גזר, דלעת, שום, תפו”א וכדו’. ירקות אלו מאוחסנים עד להפצתם למוקדי החלוקה במחסנים הגדולים בפיקוח ‘ועדת השמיטה תשפ”ב’, ומהם מופרשים תרו”מ כדין.
בחנויות הנושאות את חותם הכשרות בד”ץ “שארית ישראל” ניתן לקנות יבול שישית ללא כל חשש.
יבול חו”ל – בפירות וירקות המגיעים מחו”ל אין דיני שמיטה. אך חשוב לדעת, כי ישנן כשרויות המכלילות בזה גם סחורה המגיעה מהערבה הצפונית. מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל הורה שיש לחוש שהערבה הצפונית היא בכלל ארץ ישראל, וזאת עד קו הרוחב 30. ע”פ הוראת רבני הבד”ץ, מקפידים במערכת הכשרות בד”ץ “שארית ישראל” שלא להחשיב ירקות אלו כירקות חו”ל. שטח הערבה הדרומית – דרומה מן המעלה השלושים, הוא בוודאי מחוץ לגבולות ארץ ישראל.
היבול של בד”ץ “שארית ישראל” נלקח רק מקו רוחב 30 ודרומה, שם ממוקמות מספר נקודות ישוב חקלאיות, ולא מן הקיבוצים הצפוניים יותר. יצויין, כי מקומות אלו מאוגדים בגוף שיווקי משותף, והסחורה מכל המקומות הללו – אלו שבשטח א”י ואלו שמחוצה לה מתנקזת למקום אחד ומשום כך עלולה להיווצר בעיה. לכן מקיימים בד”ץ “שארית ישראל” השגחה קפדנית ביותר בבתי האריזה המקומיים, שלא יחדרו סחורות מהערבה הצפונית לערבה הדרומית.
יבול נכרי – הם פירות וירקות הגדלים בארץ ישראל, בשטחי המשולש הערבי, כשהקרקע של גוי. ועדת השמיטה של בד”ץ “שארית ישראל” מפעילה מערך אדיר של פיקוח על סחורה זו, הן לבדוק שהשטחים אכן שייכים באופן מוחלט לנכרי, זאת ע”י בדיקת הבעלות בטאבו, והן לפקח שלא חודרת ח”ו סחורה יהודית.
נחלקו גדולי האחרונים, האם גידולי קרקע בארץ ישראל שבבעלות גוי, גידוליה קדושים בקדושת שביעית או לא. לדעת מרן הבית יוסף אין בגידולים אלו קדושת שביעית, ואילו לדעת המבי”ט יש בהם קדושת שביעית ונוהגים בהם כל דיני שביעית. מרן החזון איש הנהיג כשיטת המבי”ט שיש לנהוג בהם בקדושת שביעית, ולכן אסור לגרום להם “הפסד” ולזרוק מה שראוי לאכילה, וכן אסור לעשות בהם סחורה, ככל דיני קדושת שביעית.
תיקן מרן החזון איש שיוכלו לקנות פירות נכרים כאשר המכירה מתבצעת בדרך של שליחות: הלקוחות ממנים את בעל החנות כשליח לקנות עבורם מן הנכרי את הפירות והירקות, וכך נחשב הדבר שהלקוחות עצמם קונים את הסחורה היישר מן הנכרי שאינו מצווה על איסור “סחורה”. הכסף שמשלמים הלקוחות אינו נחשב לדמי שביעית, שכן אינו משולם בעד הפירות אלא משולם כשכר טרחה על טרחתו וכן השתתפות בשאר ההוצאות הכרוכות בהובלת ואחסנת הפירות.
ועדת השמיטה שע”י בד”ץ “שארית ישראל” החתימה בשנה האחרונה את ציבור בני התורה על “כתב שליחות” כקריאתם של מרנן גדולי ישראל שליט”א, והיא ממנה את כל בעלי החנויות כשליחים לקנות את התוצרת מהנכרים. ניתן לחתום שטר שליחות לבד”ץ “שארית ישראל” בכל חנויות הפירות והירקות ברחבי הארץ שתחת השגחת בד”ץ “שארית ישראל”.
למילוי שטר שליחות לחץ כאן
אוצר בי”ד – תקנה זו תיקנו חז”ל לטובת הציבור כדי שיוכלו ליהנות מפירות שביעית באופן המותר. אלו פירות של ישראל שגדלו בשנה השביעית אשר משווקים על ידי בית דין. פירות אלו קדושים בקדושת שביעית, ואסור לעשות בהם “סחורה” רגילה. בחלוקה שעושים בית הדין אין איסור סחורה, משום שהכסף אינו ניתן עבור הפירות עצמם אלא אך ורק עבור הוצאות בית הדין, כאשר הפירות עצמם – ניתנים בחינם.
בירקות אין אוצר בי”ד משום שירקות שגדלו בשביעית אסורים באיסור “ספיחין”.
ספיחין – ירקות שגדלו אצל ישראל בשביעית, אסורים באיסור “ספיחין” מדרבנן. שורש הגזירה, כאשר רבו עוברי עבירה שהיו זורעים בשביעית בסתר ואומרים שתבואה זו גדלה מאליה מגרעינים שנפלו לאדמה בעת הקצירה בשנה השישית. לכן תקנו חז”ל שירקות, תבואה וקטניות שצמחו אצל ישראל בשביעית, ייאסרו באכילה גם אם לא נזרעו באיסור.
בפירות וכן בבננות לא גזרו איסור ספיחין משום שלא נוטעים בכל שנה מחדש את האילנות אלא הפירות גדלים מאליהם.
במקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל נוהגים קדושת שביעית ואין איסור ספיחין. לכן, האזור שממזרח לירדן (“עבר הירדן”) – נוהגת בו שביעית אך אין בו איסור ספיחין.
היתר מכירה – על פי הוראת רבותינו אין לסמוך על היתר מכירה כלל, אשר אינה מתרת לעבוד באותן שדות ש’נמכרו’ לנכרים. ירקות הגדלים במקומות אלו נחשבים “ספיחין” ואסורים באכילה.
