1.שנת השמיטה משמטת מִלְוֶה ואין הַלּוֹוֶה חייב לפרוע החוב לַמַּלְוֶה [משום שהחובות נשמטים מאליהם].
2.אין השביעית משמטת אלא בסופה, ולכן כשתשקע חמה בערב ראש השנה של מוצאי שביעית – אבד החוב.
3.שמיטת כספים בזמן הזה מדרבנן, ונוהגת בכל מקום ואפילו בחוץ לארץ.
4.התובע חוב שעבר עליו שמיטה בזמן הזה עובר באיסור דרבנן, ואם הלווה בא לפרוע מדעתו חוב שעבר עליו שביעית, צריך המלווה לומר לו “משמט אני והחוב נפקע”, ואם אמר לו הלווה “אף על פי כן רצוני שתקבל ממני”, יקבל המלווה ממנו, שהרי נותנו לו בתורת מתנה, אבל לא יאמר לו הלווה “בחובי אני נותן לך”.
5.כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית בתורת מתנה, רוח חכמים נוחה הימנו.
6.השביעית משמטת בין מִלְוֶה על פה ובין מִלְוֶה בשטר, אבל המלווה על המשכון – אינו משמט.
7.המלווה את חבירו וקבע לו זמן פירעון אחר שביעית – חוב זה אינו נשמט.
8.המלווה את חבירו והתנה עמו “על מנת שלא תשמיטנו שביעית” – תנאו בטל וחובו נשמט, משום שהוא ‘מתנה על מה שכתוב בתורה’ ותנאו בטל.
9.המוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם “אתם גבו לי חובי” – אינו נשמט. וכן אם יש לו פסק דין מבית דין שהשני חייב לו כסף, חוב זה אינו נשמט משום שכל מעשה בית דין כגבוי דמי.
10.הקונה סחורה בהקפה מחנווני – חוב זה אינו נשמט משום שאין זה הלוואה, ואם זקף עליו במלווה – נשמט. ומה נחשב זקיפה? יש אומרים שהוא כאשר קובע לו זמן לפרעון, בכך נחשב הדבר להלוואה. ויש אומרים שזקיפה הוא כשמסכם את החוב כגון שכותב בפנקסו כל החשבון ביחד, שבכך נחשב כהלוואה.
11.חוב מחמת שכירות [שכירות פועל, שכירות בתים וכדומה] – אינו נשמט, שאינו נחשב מִלְוֶה. ואם זקפו עליו במלווה – משמט.
12.חובות לבית הכנסת או לצדקה לעניים – אינו נשמט וחייב לשלם גם אחרי שביעית.
